קלוד דביסי הוצג לראשונה לזמרת אמה ברדק בתחילת 1904, על ידי בנה ראול, שהיה אחד מתלמידיו. למרות ששניהם היו נשואים, השניים פתחו רומן ואחרי חופשה סודית עם ברדק באי ג'רזי, דביסי כתב לאשתו רוזלי והודיע על סיום נישואיהם. התשוקה שלהם הייתה כה עזה עד שאמה נאלצה להתגרש מבעלה והשערורייה הביאה את האוהבים לברוח לאיסטבורן בחוף הדרומי של אנגליה.
דביסי התחיל לעבוד על הסוויטה הסימפונית הימית הזו בקיץ 1903 בבורגונדי ללא מוצא והשלים אותה בזמן שהייה עם אמה ביולי ואוגוסט 1905 במלון גרנד הוטל באיסטבורן. 'אני אוהב את הים והקשבתי לו בלהט', כתב דביסי.
העבודה היא סדרה של שלושה מערכונים סימפוניים לתזמורת גדולה. דביסי נתן שמות ציוריים לכל תנועה, שלדבריו אין לקחת אותם מילולית. הם היו 'מבעלות השחר עד הצהריים על הים', 'משחק הגלים' ו'דיאלוג הרוח והים'.
הבכורה ניתנה על ידי תזמורת Lamoureux בניצוחו של המנצח קמיל שבילארד ב-15 באוקטובר 1905 בפריז. היצירה לא התקבלה בתחילה - חלקית בגלל חזרות לא מספקות ובחלקן בגלל הזעם הפריזאי על כך שדביסי עזב את אשתו הראשונה בשביל אמה ברדק. כישוף חכם אחד פטר אותו כ'מים נסערים בצלוחית'.
'לה מר' נמנע מהקלישאות המוזיקליות של יצירות אחרות בנושא ים לטובת אוצר המילים המאוד אינדיבידואלי של דביסי עצמו. היעדר מכשירים ברורים הקשורים לים, לרוח ולסערה, גרם למבקר אחד לומר: 'אני לא רואה ים, אני לא שומע ים, אני לא מרגיש ים'.
'לה מר' הפכה במהרה לאחת מיצירות התזמורת הנערצות והמושמעות ביותר של דביסי, ונחשבת על ידי רבים כיום כיצירת מופת של האימפרסיוניזם. ההקלטה הראשונה נעשתה על ידי האיטלקי פיירו קופולה ב-1928.
אז מה קרה לדביסי ולאהובתו? המלחין ואמה יכלו לחזור לפריז בסופו של דבר, שם נישאו וגידלו את בתם קלוד-אמה, לה מוקדשת סוויטת הילדים הפינתית של דביסי.
