דנבר כתב את זה לאשתו דאז אן מרטל לאחר פרידתם הראשונה ופרידתם הקרובה של נישואיהם בשנת 1974. הוא אמר שזה אחד השירים המהירים ביותר שכתב אי פעם, והלחין אותו תוך כעשר דקות בזמן שרכב על מעלית סקי באספן, קולורדו. דנבר חשב על כל השמחה שמצא בנישואיו ועל ההקלה שחזרו יחד.
כתב דנבר: 'פתאום, אני רגיש עד כמה הכל יפה. כל הדברים האלה מילאו את החושים שלי, וכשאמרתי את זה לעצמי דימויים בלתי אסורים באו אחד אחרי השני. כל התמונות התמזגו ואני נשארתי עם אנני. השיר הזה היה התגלמות האהבה שהרגשתי באותה תקופה״.
אנני נזכרה ביום שבו דנוור כתבה את השיר: 'זה נכתב אחרי שג'ון ואני עברנו תקופה די אינטנסיבית ביחד והדברים היו די טובים בשבילנו. הוא עזב לסקי והוא עלה על כיסא אייאקס בהר אספן והשיר פשוט הגיע אליו. הוא גלש וחזר הביתה וכתב אותו ... בהתחלה זה היה שיר אהבה והוא ניתן לי דרכו, ובכל זאת בשבילו זה נהיה קצת כמו תפילה״.
שיר זה אומץ על ידי מועדון הכדורגל של שפילד יונייטד, משפילד, אנגליה. השורות הראשונות משוחקות בפני קהל ביתי בתחילת כל מחצית המשחק, לאחר מכן האוהדים שרים יחד אך עם מילים משתנות המתייחסות למועדון. ראסל - שפילד, אנגליה
זה הופיע בסצנה בסרט מ -1997 החתונה של החבר הכי טוב שלי כאשר ג'וליאן ומייקל מנהלים שיחה רצינית ושלושה נערים צעירים שואפים את הליום (גז צחוק) ממכל הליום המיועד לבלונים. Pravin - Piscataway, ניו ג'רזי
